יצחק שמיר

ראש הממשלה ה-7 של מדינת ישראל

"מחויבותי לציונות לא היתה קריירה. למיטב זכרוני, היא תמיד היתה
חלק מחיי, ולא ניצחון פוליטי, גם לא תבוסה, לא יכלו לשנותה".

פורטרט, יצחק שמיר 
1938

"מעל לכל הכאיב העלבון. איכה וכיצד מנתקים ביד זדונית ואכזרית את בן המולדת – ממולדתו"

"יתכן ויתכן שהארץ היא יפה והאקלים נוח, אך אל אלוהים – לא בשבילי! כל אשר בי משתוקק וזועק – הביתה, למולדת"

"אשתי היקרה! אל תצטערי. אל תכאיבי לעצמך. קבלי את גורלך, היאבקי אתו והתגברי. אל תחטטי בפצעים. אל תחשבי הרבה עלי ועל בדידותך"

יצחק שמיר כותב לשולמית מגלותו באריתריאה

 אם אשכחך ירושלים – תשכח ימיני

גלות אריתריאה, ה' באלול תש"ו

 

יקירתי! המכתב הראשון מהגולה. באתי לכאן לפני 10 ימים בערך. ימים אחדים הייתי מבודד ואחר זה הביאוני למחנה של חברי לגורל. לעולם לא אשכח את הבקר של ה-22 באוגוסט בו הגלוני זרים ממולדתי וארצי שלי. היה זה בקר שטוף שמש ואור.

יצאתי מחשכת הצינוק לאור גדול של בקר ארץ-ישראלי – התמכרתי ללטיפות השמש שלנו שכה אהבתיה וכה התגעגעתי עליה וכמעט שלא ראיתי את אותה כנופית חקלגסים שהוטל עליה התפקיד המחפיר – לסלקני מהמולדת – ואשר הקיפה אותי מכל צד תוך צפיה לטרטור המטוס הנעים בודאי מאד לאזניהם. הסתכלתי סביבי, "צלמתי" את השמים שלנו שאין דוגמתם בעולם כלו, את שדות הירק, את הרי יחודה אשר נראו מרחוק, נשמתי נשימה עמוקה את אוירנו המחכים ו…טסתי. זו הפעם הראשונה בחיי ישבתי במטוס. להגיד שהרגשתי כאב, שנצבט בי לבי, שרתח הדם, שפעמו הרקות – לא אוכל. זה לא ימסור ולא יגדיר נכונה את אשר רגש וסער בתוכי באותם הרגעים. מעל לכל הכאיב העלבון. איכה וכיצד מנתקים ביד זדונית ואכזרית את בן המולדת – ממולדתו. כך בודאי הרגיש בזמנו יוחנן מגוש חלב – כאשר שלחוהו לרומא. לא אוכל לתאר, למסור את הכל – רק אחת: ללא ספק משהו אירע בי באותה  שעה, משהו כזה שלא יימחה ולא יישכח כל עוד יפעם בי זיק חיים.

שש שעות נמשכה הטיסה. בדרך ראיתי רק ים ומדבר, אף סימן של חיי אדם.

כשהאוירון נחת ירדתי בארץ נכריה. הכל פה זר. השמים תמיד מעוננים וקודרים. בארץ הכל חם ומזהיר ופה קדרות, גשמים ובוץ. ואף כאשר השמש יוצאת לרגע מבין העננים הרי החם שלה מחניק – לא כזה אשר במולדת. יתכן שאני מפריז. כלם פה אומרים שהאקלים כאן נוח מאוד ובריא. יתכן אך הכל יחסי כנראה בעולמנו – יתכן שאני מפריז. כלם פה אומרים  שהאקלים כאן נוח מאד ובריא. יתכן אך הכל יחסי כנראה בעולמנו – יתכן ויתכן שהארץ היא יפה והאקלים נוח, אך אל אלוהים – לא בשבילי! כל אשר בי משתוקק וזועק – הביתה, למולדת. לא רק לאותם הדברים הקונקרטיים אשר אתם ובהם חייתי במולדת זו, אלא לכל אותו מרחב – אדמה, שמים, אויר, ים, שאון העיר, הנוף…

התנאים כאן לא רעים ביותר. אפשר לחיות. צבור גדול באופן יחסי בשטח מצומצם. זה נראה לי לפעמים משונה. כ-250 איש מתחככים אחד בשני בין גדרות-תיל וחיים… כנראה שמתרגלים לכך. אני טרם התרגלתי. אני מרגיש את עצמי כבבית-נתיבות גדול הומה אנשים. טרם התחלתי ללמוד ולקרוא. עודני חי בחוץ.

הסבל הפיסי בכל הפרשה הזו כמוהו כאין. ישבתי בצינוק ולא הרגשתי כל סבל וכאב. מעיק רק השיתוק וחוסר-המעש. מאסר בשביל אדם כמוני פרושו סבל פסיכי – ולא יותר. אמנם זה לא מעט.

לפעמים בחוץ הייתי חושב: אם יביאני הגורל באחד הימים למאסר, אצנח על משכבי ואישן ימים ולילות ללא הפסקה, לא אחשוב, לא אדאג, לא ארגיש – אנוח כביכול. אך טעיתי. אינני נח. כנראה שאינני עייף.

פגשתי כאן ידידים רבים. למען האמת: הם לא שמחו לראות אותי. לפי דבריהם הרי זו הפעם הראשונה שלא שמחו כאשר ראוני. פגשתי רבים שעוד השארתי במזרע. כמה מהם – הזמן שחלף נתן בהם אותותיו, חרש קמטים בפנים, הלבין שערות וכדומה. וכמה מצאתי כפי שהשארתי כאילו לא עברו שנים אלה כלל וכלל. אנשים כאן מכל הסוגים ומכל הגילים. הרב צעירים, צמאי חיים. כאשר הנני יושב בחדר-האוכל ומסתכל בקהל הגדול הממלא את האולם נצבט הלב על שפע־העלומים הנתונים בין גדרות התיל ונשכח הגורל האישי.

ספרים ועיתונים יש לרוב. פה אין זו מליצה: "אני במערב ולבי במזרח". הידיעות הפוליטיות מהעולם כמעט ואינן מעניינות כלל, לעומת זאת כל ידיעה המגיעה מהארץ, שאפילו איננה חשובה כלל, מעניינת, מכה גלים והנה נושא השיחות בפי כול. אני מתעורר כל יום בשעה מוקדמת מאד ואינני יודע מדוע, אך מדי פעם כאשר אני פוקח את עיני הנני רואה אותך ואת הבן. עדיין נסוכה השנה על פניך, אך עיניך פקוחות לרוחה, אדמומית פורחת בלחיים והשפתיים, השפתיים… והבן עומד במטה, צועק וצוהל, בשבילו כבר התחיל היום מזמן – ותחתיו שלולית קטנה, נחמדה…

יקירתי! נותקתי מכל היקר לי, לפעמים זה כואב ומציק, אך לפעמים הרי זה משמש מקור שמחה ועידוד: הנה אני כאן כבול ומשותק, אך חלק גדול מחיי, מנפשי, מהוויתי ממשיך לחיות, לגדול אי שם בחוץ… רק בחלקי אני במאסר. מה שהקמתי, מה שיצרתי – קיים וחי וגדל. בני…

מה מעשיך? איך את מסתדרת? איך את חיה? את מי את משאירה עם הבן כאשר את יוצאת לקנות? איך מתייחסים אליך השכנים? הכל מעניין, הכל חשוב – כתבי בפרוטרוט, אל תקמצי במלים.

ושוב – אשתי היקרה! אל תצטערי. אל תכאיבי לעצמך. קבלי את גורלך, היאבקי אתו והתגברי. אל תחטטי בפצעים. אל תחשבי הרבה עלי ועל בדידותך. זה לא יוסיף. זה לא ירפא. שמרי על כחותייך, שמרי על גופך ועצביך. כהנה וכהנה יתרחש בחיים, ועלינו לקבל את הטובות והרעות ולהמשיך.

שלחי לי תמונות של הבן. אראה אותו ולו מרחוק.

אם פעם התלוננת ואולי חשבת – שאינני חושב עליך, שאינני רואה אותך – הנה בזה, יקירתי, חושבני שאין לך כיום יסוד לתלונות. כנראה שהנני באמת בעל לאשה ואב לבן – משפחה איננה דבר מקרי. היא מלווה אותך, לכל אשר יביאך גורלך. הנני אתכם בכל רגע של יומי ולילי הארוכים.

יספיק. אכתוב בשבוע הבא שנית. ובינתיים היי בריאה וחזקה מאד מאד. הגישי שפתותיך… וככה… ככה… חזק וחם כאשר בימים בהם הייתי צעיר… ועכשיו גשי לבן, חבקיהו ונשקיהו בשם אבא בנכר – הגידי לו שאבא שלו אוהב אותו מאד מאד ותולה בו תקווה גדולות.

ועתה – שלום, שלום ועוד נשיקה –

ועוד ועוד –

בעלך.

אם תוכלי תשלחי פיג'מה, סנדלים (לא נעלי בית), מכנסי ספורט, גרביים וכיוצא בזה. כן עיתונים ושבועונים. אל תשכחי את העיתון של התנועה לאחדות העבודה – "מערכות", ואם יש עיתונים אחרים מעניינים. כן מותר לשלוח לכאן 3 לא"י לחודשים.

מתוך הספר, מכתבים לשולמית, הוצאת משרד הביטחון ירושלים 2001

האתר הוקם ומופעל בשיתוף המועצה הציבורית להנצחת ראשי ממשלה ונשיאים במשרד ראש הממשלה

Log in with your credentials

Forgot your details?