יצחק שמיר

ראש הממשלה ה-7 של מדינת ישראל

"מחויבותי לציונות לא היתה קריירה. למיטב זכרוני, היא תמיד היתה
חלק מחיי, ולא ניצחון פוליטי, גם לא תבוסה, לא יכלו לשנותה".

testi-03

"מעולם לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת".

אין אדם נטול אגו, אך בעבודתי במשך שנים בשירות הציבורי במגע עם אנשי מדינה

וסיפר לי המזכיר הצבאי תא"ל עזריאל נבו שראש הממשלה שב ושאל פעם אחר פעם אם כבר חצינו את הירדן מערבה ושבנו.

אליקים רובינשטיין

מזכיר הממשלה בזמן כהונתו של שמיר כראש הממשלה

בלכתו של יצחק שמיר ע"ה, ראש ממשלת ישראל, רבים המספרים את סיפורי חייו, מהנהגת הלח"י למוסד ולמערכת הפוליטית, אשר בה היה ליו"ר הכנסת, לשר החוץ ולראש הממשלה. זכיתי לעבוד במחיצתו בתפקידים אחדים לאורך כתריסר שנים, מ-1980, שעה שהיה לשר החוץ, ועד פרישתו מראשות הממשלה לאחר בחירות 1992. בין היתר כיהנתי כמנהל לשכתו ועוזרו במשרד החוץ (ב"ירושה" מפתיעה מבחינתי ממשה דיין ע"ה) ב-1981-1980, וכמזכיר הממשלה בראשותו ב-1992-1986.

כל דבריהם של המזכירים היום את היותו פטריוט ציוני ויהודי, בעל השקפת עולם שלמה וחדור יושרה ויושר, דברי אמת הם ולא רק בחינת "אחרי מות קדושים אמור". בשנות עבודתנו המשותפת למדתי להכירו ולהוקירו. ידידותנו נמשכה לאחר שפרש, וכל עוד התאפשר הדבר מבחינת בריאותו הייתי מבקרו לאורך שנים. אמר החכם "מעולם לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת". כל ימיו היה שמיר איש תקומת ישראל וביצורו והגשמת הציונות, וזו הייתה שליחותו. אין אלה מליצות. מה שאספר כאן הוא מקצת עדות עד ראייה.

אין אדם נטול אגו, אך בעבודתי במשך שנים בשירות הציבורי במגע עם אנשי מדינה, מינון האגו אצל יצחק שמיר היה הנמוך ביותר. התקשורת וכיצד יצטייר בה העסיקו אותו במינימום ההכרחי ותו לא. לדובריו הייתה אפוא משימה קשה. בתחום יחסי ישראל-ארה"ב אזכיר את ידידותו הקרובה של שמיר עם מזכיר המדינה ב-1989-1982 ג'ורג' שולץ. בין שניהם נוצרה כימיה, שראשיתה סביב הסכם לבנון מ-1983, אף כי ההסכם לא צלח.

שמיר, רובינשטיין והנשיא רייגן, פברואר 87' (צילום: חנניה הרמן, לע"מ)

שמיר, רובינשטיין והנשיא רייגן, פברואר 87' (צילום: חנניה הרמן, לע"מ)

כימיה זו סייעה בקידומו ובמיסודו של השיתוף האסטרטגי עם ארה"ב, שהתבטא בין היתר בהסכם בין שתי המדינות שנחתם על-ידי הנשיא רייגן וראש הממשלה שמיר ביום העצמאות הארבעים של ישראל ב-1988, וכן הסכם הסחר החופשי. מדי ביקור בוושינגטון, והיו לא מעטים כאלה, נהג שולץ להזמין את שמיר לארוחת בוקר בביתו, שהייתה לשם דבר ושאפשרה להסדיר עניינים באווירה לא פורמלית של אמון רב. בגדר אמון זה היה גם המאמץ לפתיחת שערי ברית המועצות לשעבר, וגם ברכת הדרך למאמצי שלום מסוימים.

ידע להגיע לדיאלוג

בכמה שיחות שקיימתי עם שולץ לפני שנה, בקיץ 2011, במקום מושבו באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה דיבר בהוקרה, אפשר לומר בנוסטלגיה, על עבודתו עם שמיר, ועוד יסופר. אכן, היו גם קשיים ביחסים עם ארה"ב, בעיקר בימי הנשיא בוש האב, בעיקר בגלל אי הבנה בפרשנות שיחה בארבע עיניים ביניהם בנושא ההתנחלויות, ושמיר גם לא היה נכון לשלם מחיר מדיני בעבור ערבויות אמריקניות. כהונתו כללה פרשיות ביטחוניות לא פשוטות מול ארה"ב שהתעוררו בימי ממשלת האחדות, כמו פרשיות פולארד ואיראנגייט וגם אחרות, שבהן שמר על לויאליות גמורה לעמיתיו – בהם יריבים פוליטיים – מזה, ועל מפלס היחסים עם ארה"ב מזה.

מיחסי ישראל-ערב אזכיר רק כי חרף דימויו הקשוח של שמיר ידע להגיע לדיאלוג עם אישים בעולם הערבי – כך עם בוטרוס גאלי, שר המדינה לענייני חוץ של מצרים ואחר כך המזכיר הכללי של האו"ם, שזכורני בין השאר, טיול רגלי ארוך של שניהם בשעות לילה מאוחרות בניו יורק, שאליו התלוויתי. כך גם המלך חוסיין, ששמיר נפגש עמו כמה פעמים, ב-1987 ואחר כך סביב

ג'ורג' שולץ דיבר בהוקרה. נובמבר 1987(צילום: נתי הרניק, לע"מ )

ג'ורג' שולץ דיבר בהוקרה. נובמבר 1987(צילום: נתי הרניק, לע"מ )

מיחסי ישראל-ערב אזכיר רק כי חרף דימויו הקשוח של שמיר ידע להגיע לדיאלוג עם אישים בעולם הערבי – כך עם בוטרוס גאלי, שר המדינה לענייני חוץ של מצרים ואחר כך המזכיר הכללי של האו"ם, שזכורני בין השאר, טיול רגלי ארוך של שניהם בשעות לילה מאוחרות בניו יורק, שאליו התלוויתי. כך גם המלך חוסיין, ששמיר נפגש עמו כמה פעמים, ב-1987 ואחר כך סביב מלחמת המפרץ הראשונה, תוך השגת הבנות שהייתה בהן תועלת רבה מימי המלחמה. לאחר המלחמה, מאביב 1991, היינו אפרים הלוי ואנוכי שליחי הממשלה למפגשים חשאיים עם מלך ירדן ואחיו הנסיך חסן, שנערכו בעמאן – חידוש כשלעצמו – בזהות מוסתרת וללא אבטחה, וסיפר לי המזכיר הצבאי תא"ל עזריאל נבו שראש הממשלה שב ושאל פעם אחר פעם אם כבר חצינו את הירדן מערבה ושבנו.
שמיר אכן היה ספקן מאוד לגבי הסיכוי לשלום עם הערבים, אך כאיש רציונלי ומסור למכלול האינטרסים הישראליים הלך לוועידת מדריד ולשיחות ההמשך במדריד ובוושינגטון, ואציין כי קיבל דיווח יומיומי על מאמצים רבים מצד משלחתנו לקידום השיחות ומעולם לא שמעתי מפיו, כפי שעלה לכאורה מדבריו לימים, כי היה מעוניין בהימשכות רבת שנים של שיחות. אוסיף כי לגבי הסכם קמפ דיוויד – שהוא לא היה מתומכיו – השתנתה גישתו, דומני, לאורך השנים והוא ראה בו אבן יסוד מועילה.

העלייה בראש מעייניו

לשמיר היו עצבים חזקים מאין כמותם, בוודאי מורשת הגנטיקה, מחתרת הלח"י והמוסד. ראיתי זאת באין ספור הזדמנויות. הציבור כולו ראה זאת בעת מלחמת המפרץ הראשונה, כשלא נענה להצעות מערכת הביטחון לכל דרגותיה להיכנס למלחמה, בחינת "מי מטיל כסותו בין לביא ולביאה בשעה שנזקקין זה עם זה" (בבלי סנהדרין ק"ו, א'); כלומר, מקום שמעורבות מעצמות, תועלתה השולית של ישראל תהא מוגבלת ואין הצר שווה בנזק.
בראש מעייניו הייתה העלייה. באשר לעלייה מברית המועצות לשעבר, נאבק בשנות השמונים בממשלה, חרף עמדות נוגדות של שרים בכירים, כי ישראל תפעל לא ליציאה מברית המועצות גרידא אלא ליציאה לישראל, תוך שכנוע ארה"ב שלא לראות ביוצאים, אשר דלתותינו פתוחות בפניהם, פליטים. בדיון בעניין המאבק בנשירה ב-15.6.88, טרם העלייה הגדולה, ציין כי המאבק הוא היסטורי ו"אנו מבקשים להחזיר את כבוד האשרה שלנו למקום המגיע לה, ומי שמבקש דרישה (המסמך שפתח שערי יציאה) מקרוביו בארץ ישראל ומקבל אותה, צריך לנסוע לישראל… ומכל מקום מי שיבוא לכאן יש סיכוי טוב שיישאר, תמיד אמרנו שאנו לא לוחמים נגד מדיניות ההגירה הסובייטית, אנו מדברים על שיבה למולדת כל היהודים".

באותה שנה נפגש בבודפשט עם ראש ממשלת הונגריה, עם ההפשרה במזרח אירופה. כנציגו לפורום שפעל בשנים שלאחר מכן בהשתתפות יו"ר הסוכנות שמחה דיניץ ע"ה וראש "נתיב" דוד ברטוב, להיגוי נושא העלייה, אוכל להעיד על התעניינותו המתמדת בעלייה ובקליטתה, לרבות במבצעים המרגשים להעלאת יהודי אתיופיה. אוסיף כי באחרית ימיו הפעילים, בשיחותינו לאחר פרישתו, הנושא שהעסיק אותו תדיר היה חינוך יהודי בתפוצות כמפתח לעתיד העם היהודי. שמיר נתן ידו להקמת הרשות למלחמה בסמים שעמדתי בראשה מייסודה כמזכיר הממשלה, ומעולם לא סירב לפעילות למענה, אם בהקמת קהילות טיפוליות ובהסרת מכשולים של ממש, ואם בענייני תקציב וכספים. הוא עשה כן ברצון.

צו לקיום ישראל

להבדיל, השואה הייתה כמכוות אש בבשרו של שמיר, פעמים רבות שמעתי ממנו כיצד נמסרו הוריו, שהכינו לעצמם מחפורת ביער שבבעלותם, לרוצחים על-ידי איש אמונם, פועל פולני שעבד אצלם שנים. תדיר דיבר שמיר על כך, שעמנו מהלך מאז השואה כגוף כרות איברים. מכאן הצו לקיום ישראל ולשמירת ביטחונה.

שמיר היה תוצר של המחתרת והמוסד, ומשמעת הסודיות הייתה בדמו – בכך דמה ליצחק רבין ע"ה, עם כל השוני ביניהם. הוא היה חרד לסודיות וסלד בכל ישותו מהדלפות. לשמיר היה חוש אסתטי, זכורני כיצד לפני נסיעות עבודה בחו"ל, כששערי עדיין שפע, היה מזכיר לי להסתפר, מעיל גשם בהיר שלבשתי נראה לו כלא מתאים לביקורים דיפלומטיים אלא יותר לשליחויות חשאיות או "מקצועיות" נוסח סמיילי או קולומבו מכבר, ובעצתו החלפתיו במשהו ייצוגי יותר. הנה פכים קטנים, אחדים מרבים, ולמשל לא אמרתי דבר על חיבתו הרבה ליידיש.

אהבתו של שמיר לרעייתו ולילדיו הייתה שם דבר. די לקרוא את מכתביו לרעייתו, שהלכה מעמנו אשתקד, ממעצרו בגולת אפריקה, כדי לעמוד על כך שרק אהבתו לארץ התחרתה בה. דבקותו של שמיר בעקרונות שבהם האמין, יושרתו והתעלותו מעל עניינים אישיים ומפלגתיים ויחסי ציבור למען טובת הכלל, הם ממדים ערכיים שראוי כי יצטרפו למורשתו, במאבק למדינה ובמאבק המדינה לביטחונה.

06.07.12
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4251799,00.html

האתר הוקם ומופעל בשיתוף המועצה הציבורית להנצחת ראשי ממשלה ונשיאים במשרד ראש הממשלה

Log in with your credentials

Forgot your details?