יצחק שמיר

ראש הממשלה ה-7 של מדינת ישראל

"מחויבותי לציונות לא היתה קריירה. למיטב זכרוני, היא תמיד היתה
חלק מחיי, ולא ניצחון פוליטי, גם לא תבוסה, לא יכלו לשנותה".

יצחק שָמִיר (יזֶרניצקי)
נולד ב- 22 באוקטובר 1915, י"ד בחשוון תרע"ו.
נפטר ב-30 ביוני 2012, י' בתמוז תשע"ב, בגיל 96.

שמיר עלה לארץ ישראל ב-1935 ובשנת 1944 נישא שמיר לשרה (שריקה, לימים שולמית) לוי.
אב לשניים: יאיר שמיר וגלעדה, הנושאים ונשאו תפקידים בכירים במערכת הביטחון והנהגת המדינה.

כיהן כראש ממשלת ישראל השביעי, ושימש כשר החוץ ושר הפנים בממשלותיה, היה גם יושב ראש הכנסת,וראש האופוזיציה. שימש כאחד ממפקדי הלח"י והיה מבכירי "המוסד" לאחר קום המדינה.
שמיר היה איש הקו המדיני הנוקשה, חסיד בלתי מתפשר של ארץ ישראל השלמה, ופעל בדרכו הצנועה והשקטה, לביסוסה, ביצורה וביטחונה.
בשנת תשס"א (2001), הוענק ליצחק שמיר פרס ישראל על מפעל חיים, בעבור תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
______________

מורשתו של יצחק שמיר

שמיר כיהן כראש הממשלה, קרוב לשבע שנים.
פעילותו הציבורית למען עם ישראל, ארץ ישראל וביטחון ישראל, מילאה את כל ישותו.
אוהדיו, ואף חלק לא מבוטל ממתנגדיו, העריכו את יושרתו ועקביותו. אוהדיו ידעו, שמנהיגם הינו נחוש ודבק בעקרונות, אוהב ישראל וארץ ישראל, צנוע ועניו, שמטרה אחת לנגד עיניו והיא: טובת המדינה ולעולם לא טובתו האישית.

שמיר, פעל כל העת לעידוד העלייה ובתוך כך, דאג להעלאתם לישראל של מאות אלפי עולים מברית המועצות ואתיופיה. עליה זו פתחה פתח להבאתם, שנים לא רבות אח"כ, של מאות אלפי עולים נוספים, הן מברית המועצות והן מאתיופיה.
בהבינו את הצורך העצום בחיזוק מדינת ישראל, על ידי תוספת משמעותית למספר תושביה היהודיים, הוביל שמיר מהלך מדיני וציוני, ובכך שמנע את הגדרתם של אלו כ"מהגרים" או כ"פליטים",הקשה  הדבר על  נשירתם של העולים לארצות המערב, וניתב את דרכם לארץ ישראל.
בכך הביא שמיר לחיזוקה ביסוסה וביצורה של ישראל ויכולותיה.
כך גם באשר לישוב א"י, ביהודה שומרון וחבל עזה, אליה הופנו עולים רבים, כחלק מן המהלך לביסוס ההתיישבות באותם אזורים ,אף שדבר זה גרם להפסקת מתן הערבויות ע"י ארה"ב, שנועדו במיוחד לקליטת גל העלייה, לא נרתע שמיר והמשיך ל"דחוף" את מפעל ההתיישבות, גם ע"י הפניית רבים מהעולים ומציאת פתרונות דיור עבורם, דווקא באזורים אלו.

בפעולותיו אלו, יצר למעשה את התשתית, להקמה והרחבה של עשרות ישובים ברחבי ארץ ישראל, ישובים פורחים ומשגשגים, וזאת, בעיקר בזכות אמונתו היוקדת בצדקת הדרך הציונית, וזכותו הבלתי מתפשרת של עם ישראל על ארץ ישראל השלימה.
שמיר, שהחזיק בקו מדיני נוקשה, חסר פשרות וויתורים, התגלה כאיש פרקטי וגמיש טאקטית, עת מנע במלחמת המפרץ, על אף המלצת הדרג הביטחוני, את התערבות ישראל במערכה בעירק, לאחר שישראל הותקפה ע"י שליט עירק סדאם חוסיין, בעשרות טילי סקאד.
בכך קנה לעצמו (ולמדינה) נקודות זכות רבות, בקואליציה שגיבשה ארה"ב כנגד עירק.

אף ועידת מדריד, שהיתה לצנינים בעיני שותפיו לקואליציה מימין, היוותה עבור שמיר ועידה "טקסית" בלבד ולא "ועידה בינלאומית" שמטרתה להשיג את ישראל לקווי 67 ולחלק מחדש את ירושלים.
שמיר ראה בועידת מדריד, בימה להבהרת עמדתה הברורה של ישראל, שהיתה למעשה עמדתו שלו.
בוועידה, כך סבר שמיר, יבחן רצונן הכנה של מדינות ערב לפתוח במו"מ לשלום בר קיימא. שלום תמורת שלום, לפיו ישראל תמשיך לשמור על זכויותיה בכל רחבי ארץ ישראל ותקנה במקביל לאוכלוסיה הערבית שבשטחה של ישראל, אוטונומיה שלטונית.

שמיר, שעד היום נותרו חלק ממעשיו עלומים, ייזכר לעד בצניעות הליכותיו, בענווה הרבה שאפיינה אותו, באהבת ישראל שקרנה ממנו, על טיפוח המסורת היהודית, על דבקותו הבלתי מתפשרת בעקרונות, ובקור רוחו במצבים קיצוניים ביותר.
שמיר אף נודע בהחלטותיו המושכלות,שלא הושפעו משיקולים זרים, ובוודאי שלא תקשורתיים ומכאן גם האופן, בו השפיע הדבר על הנהגתו השקטה, הראויה לחיקוי.

שנות ילדותו ונעוריו

יצחק שמיר נולד כ"יצחק יזרניצקי" ב-1915, לפנינה (פרלה) לבית שבזין ולשלמה יזרניצקי.
יצחק נולד בתחום המושב היהודי בעיירה רוז'ינוי שברוסיה, שעברה כעבור זמן לא רב לתחומי פולין.
אביו, שהיה בעל מפעל קטן לעורות ונחשב לאיש מבוסס, היה יהודי מסורתי וציוני נלהב, ושימש כראש הקהילה היהודית בעיירה.
גם אימו פנינה (פרלה) היתה פעילה מאוד בקרב הקהילה וסביבתה.
ליצחק היו שתי אחיות בוגרות ממנו: מרים ורבקה.
להוריו, שניחנו ונודעו בחוכמה ויושר רב, היתה השפעה רבה על יצחק, ואביו, שהיה ידוע בכך ששנא משוא פנים, הקנה ליצחק את תודעתו הציונית, על זכותם של היהודים למדינה בארץ ישראל.
בילדותו, עברה המשפחה לעיר הסמוכה,וולקוביסק, שם סיים יצחק את בית הספר היסודי, ואז, עבר הנער יצחק (יזרניצקי) לגימנסיה העברית בביאליסטוק, בה סיים את חוק לימודיו.
בשנת 1934 החל ללמוד משפטים באוניברסיטת ורשה.

שמיר בצעירותו (מקור: לע"מ)

בתקופת לימודיו, פעל רבות בארגון בית"ר, שם התוודע לתורתו של ז'בוטינסקי, שעיצבה לעתיד לבא, את חייו הפוליטיים.
לאחר עליית הנאצים לשלטון, התגבשה ביצחק ההחלטה, כי עליו לעלות מיד לארץ ישראל. משום כך, לא סיים את לימודיו ועלה לבדו ארצה בשנת 1935.
לאחר עלייתו ארצה, למד תחילה בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים, ושוב, עקב הצטרפותו לפעילות בארגון האצ"ל בשנת 1937, הפסיק את לימודיו ועבד לפרנסתו כפועל בניין וכפקיד במשרד רואי חשבון.
משפחתו שנותרה בפולין, נספתה כולה בשואה.
"אינני יכול לצייר לעצמי מה היה עולה בגורלי אילולא התחנכתי על טהרת העברית, אילולא למדתי, בפולין, בבית־ספר יסודי ובבית־ספר תיכון שזו היתה שפתם… פולין, השפה הפולנית, ההיסטוריה הפולנית – כל אלה נדחקו לשוליים מפני ארץ ישראל ומה שקשור בה".

יצחק שמיר בלח"י (לוחמי חרות ישראל) בשנות ה-40

בשנת 1940, עם פיצול הלח"י מהאצ"ל, נשאר שמיר באצ"ל. מאוחר יותר, בשל חילוקי דעות באשר לדרכה של המחתרת,עבר ללח"י ונשא את הכינוי מיכאל. במחנה המעצר מזרעה, שם ניכלא בשל פעילותו במחתרת, הכיר את אשתו לעתיד, שרה (שריקה) לוי (שולמית), שעלתה לארץ באופן בלתי לגאלי ונכלאה בשל כך, במחנה המעצר.

היה חבר ההנהגה הקולקטיבית של הלח"י, זאת לאחר מותו של אברהם שטרן (יאיר), מנהיג הלח"י, שנרצח בידי הבריטים. בלח"י שמיר היה אחראי לפעולות שונות ונועזות, בהן ניסיון ההתנקשות בחיי הנציב העליון הרולד מקמייקל ורצח הלורד מוין במצרים.

בשנת 1946, נתפס שמיר שוב, והוגלה למחנה מעצר באריתריאה. במהלך מעצרו כתב מכתבים לשלומית אישתו.

מכתב ראשון – מכתב נוסף ששלח שמיר לאישתו שולמית בעת המעצר באריתריאה – ה' באלול תש"ו
מכתב שני – מכתב ששלח שמיר לאישתו שולמית בעת המעצר באריתריאה – 22.3.1948


שמיר עם ילדיו

שמיר, עם חבריו, נמלט ממחנה המעצר, הגיע לפריז, ומיד לאחר הקמת המדינה, ב-20 במאי 1948, חזר שמיר לארץ ועבד במגזר הפרטי. שמיר גויס למוסד ע"י איסר הראל, הקים ופיקד על "יחידת מפרץ" (לימים "קיסריה"). בשל פעילותו זו, ולאחר שכיהן בעבר כמנהיג המחתרת, כינוהו לא אחת "רב מרגלים".

סמל המוסד

 

לאחר שפרש מהמוסד, פעל רבות, גם להבאתם ארצה של יהודי ברית המועצות.
בתחילת 1970, הצטרף שמיר לתנועת החרות ולאחר כ-3 שנים, נבחר מטעמה לכנסת. בשנת 1975, נבחר ליו"ר הנהלת תנועת החרות, ולאחר המהפך הפוליטי בבחירות 1977, נבחר לכהן כיו"ר הכנסת. היה שותף לאירועים היסטוריים בחיי האומה, וביניהם נאום סאדאת נשיא מצרים בכנסת, ובהצבעה על אישור הסכמי קמפ-דיוויד.

שמיר, שהיה בכל מאודו, מנאמני ארץ ישראל השלמה, לא יכול היה להסכים ולקבל את הסכם השלום עם מצרים, שכלל את נסיגת ישראל מסיני ופיתחת ימית, ולכן, נמנע בהצבעה על הסכמי קמפ דיוויד, ואישור הסכם השלום עצמו. אף שלמגינת ליבו, אושר ההסכם, פעל שמיר יחד עם שאר חברי הממשלה, בממלכתיות, כמתחייב מן ההסכם, גם בעת הנסיגה מסיני ופינוי הישובים הישראליים.

בשנת 1982, פרצה מלחמת לבנון הראשונה, במהלכה התבצע טבח הפלנגות במחנות הפליטים "סברה ושתילה". שמיר, בניגוד לאחרים שנאלצו לפרוש מתפקידם, לא נמצא כאחראי לכך, והמשיך לכהן כשר החוץ.

כשר חוץ פעל שמיר רבות לחידוש, חיזוק וביסוס היחסים עם מדינות אפריקה, הגוש הקומוניסטי, השוק המשותף והידוק הקשרים עם ארה"ב.

יצחק שמיר ראש ממשלת ישראל

ב-28 באוגוסט 1983, לאחר שבאופן מפתיע, הודיע מנחם בגין, כי אינו יכול עוד להמשיך בתפקידו כראש הממשלה, התמודד שמיר על התפקיד, והוא שהרכיב כראש הממשלה, את הממשלה החדשה, בה שימש במקביל גם כשר החוץ.
כראש ממשלה, עמדו בפני שמיר אתגרים כלכליים וביטחוניים, ועל כן, ראה צורך לנקוט בצעדים מיידיים, לשיפור המצב.
ממשלתו ביצעה פיחות עמוק וחד בערך השקל, ולצד צעדים נוספים, הובילו הדברים לאחר זמן, לייצוב המערכת הכלכלית.

מתוך הכרה כי ישראל לא תרשה כי מי מחייליה יישאר בשבי האויב, ביצע שמיר עסקה כואבת,להחלפת השבויים הישראלים שהיו בשבי אש"ף.

אירועי "קו 300", שטלטלו את השב"כ, הביאו את שמיר להקמת "ועדת זורע" לבירור יסודי של הפרשה, בעטיה, הודיע שמיר כי "היתה חריגה והיא לא תישנה".
במהלך שנים אלו, טלטלו אירועים ביטחוניים שונים את המדינה, ואף שניכר היה, כי יהיה קושי בהישארות הליכוד בשלטון, הצליח שמיר לשמור לצמצם את הפער בין הליכוד למערך בבחירות לכנסת ה-11. בכך, נבלמה ירידת כוחו של הליכוד, דבר שהביא בהכרח, ליצירת מחנה פוליטי המקביל למערך בראשות פרס, ומניעת האפשרות לכך שפרס והמערך ירכיבו את הממשלה הבאה.

הרכבת הממשלה החדשה – "רוטציה"

בתיווך הנשיא דאז, חיים הרצוג בעצמו, עלה בידו של הנשיא להביא להסדר, לפיו ישמש פרס שנתיים בראשות הממשלה, ושנתיים ישמש שמיר בתפקיד, כשבתחילה ישמש שמיר כשר החוץ בממשלתו של פרס ולאחר שנתיים בתפקיד, יתחלפו ביניהם בתפקידיהם.

רה"מ שמעון פרס ויצחק שמיר חותמים על הסכם הרוטציה, במשרד ראה"מ בירושלים. 1986 (הרמן חנניה, לע"מ)
ראה"מ שמעון פרס ויצחק שמיר חותמים על הסכם הרוטציה, במשרד ראה"מ בירושלים
1986
(הרמן חנניה, לע"מ)

שר החוץ יצחק שמיר, בממשלת האחדות

בתקופה זו, התבצעה עסקת ג'יבריל להחלפת השבויים ושמיר כדרכו, ביקש וטען כי "לא יעלה על הדעת, שמחבלים רוצחים ישוחררו ויהודים שפעלו נגדם, יישארו בכלא" ועל כן, תבע בשל כך, את שחרור אסירי המחתרת היהודית. אף ששמיר תמך בהצעת חוק פרטית, לשחרור אסירי המחתרת, כפי שראה לנכון, נדחתה ההצעה על ידי הכנסת,בשל התנגדותו של שר המשפטים דאז. יחד עם זאת, ובשל התעקשותו ועמידתו של שמיר על עקרונותיו, קוצרו בסופו של דבר משמעותית,עונשי המאסר של אסירי המחתרת.

שמיר, נאמן לדרכו ולהתחייבויותיו, שיתף פעולה באופן הדוק ביותר עם ראה"מ פרס, דבר שהביא להישגים רבים, בהם הפצצת מפקדות אש"ף בתוניס כתגובה למעשה טרור כנגד ישראלים בקפריסין ובנוסף "מבצע משה" להעלאת חלק מיהודי אתיופיה וכינון היחסים עם מרוקו.

שמיר כראש הממשלה בממשלת האחדות הראשונה

באוקטובר 1986, כמוסכם, התמנה שמיר לראה"מ, במקומו של שמעון פרס, שמונה לשר החוץ. לאחר הנסיגה מלבנון והדברת האינפלציה, התפנתה הממשלה לעסוק בעתידם של יהודה שומרון ועזה.
שמיר, שהחזיק בדעה מוצקה, לגבי היותם של חבלי ארץ אלו, חלק בלתי נפרד מחזון א"י השלימה, עשה כל שלאיל ידו, לישב ולחזק את הישובים היהודיים ביש"ע, מתוך אמונה שלימה שאלו יישארו לעד, כחלק בלתי נפרד מארץ ישראל, דבר שנגד את תפיסתו של פרס, ששימש כשר החוץ.

אבני דרך בחייו הפוליטיים של יצחק שמיר

פרשת קו 300

בין אבני הדרך שליוו את דרכו של שמיר בחייו הפוליטיים, תוך שאף אלו זעזעו את המערכת הפוליטית, היו חטיפת אוטובוס בקו 300 באפריל 1984, אותה כינה שמיר "הבעיה הקשה והעקרונית ביותר מאז קום המדינה" ולא בכדי. שרותי הביטחון, שנהנו מאמון בלתי מסויג של הציבור, והיו בבת עינו של שמיר, עברו טלטלה קשה ביותר. שמיר גיבה את אנשי השב"כ באופן מוחלט, וגרסתו באשר לאופן הטיפול במחבלים, התקבלה ע"י צוות החקירה.

ביטול פרוייקט הלביא

המשך פיתוח מטוס הקרב "לביא", העמיס על המדינה נטל תקציבי אדיר, ולכן הוחלט לבטל את הפרוייקט. הדבר גרם למחלוקות רבות ומשבר חמור.
שמיר נאמן לאמת שלו, ראה את הדברים בפריזמה רחבה ביותר ונאלץ לעמוד איתן מול לחצים קשים מבית ומחוץ. לימים, על אף פיטורי אלפי עובדים מהתעשייה האווירית, דאג שמיר ליצור עבורם מקורות וחלופות ליצור הלביא, שתוקצבו בכספי פיצויים שהתקבלו מארה"ב.

פרשת פולארד

"פרשת פולארד" שהחלה בנובמבר 1985, עוד בכהונתו הראשונה של שמיר כראש ממשלה, לוותה אותו משך שנים, והביאה למשבר אמון חריף ביחסי ישראל-ארצות הברית. במאי 1987, קבעה וועדת חקירה בעניין כי לממשלה אחריות קולקטיבית לעניין זה, אך לא הסיקה מסקנות אישיות, כלפי אף אחד מהמכהנים בממשלה.

ניסיונות הגעה להסדר מדיני

בשנות כהונתו של שמיר כראש הממשלה, נעשו ניסיונות להגעה להסדר מדיני.  שמיר, נאמן למשנתו, שלא לוותר על אף שעל מארץ ישראל, הפעיל השפעתו הרבה על חברי הממשלה, על מנת שלא ליתן גושפנקא, לכינוס ועידה בינלאומית, דבר שעלול היה להביא, חלילה, להעברת אחריות ושטחים ביו"ש לידי ירדן.  בכך, הצליח שמיר, לשמור לפחות על סטטוס-קוו, עם ובאשר לעמדות המנוגדות לרצונו העז, לשמור על שלמות הארץ.

האינתיפאדה הראשונה

בעקבות העובדה כי המצב הביטחוני באזור יהודה ושומרון המשיך להתדרדר, הנהיג ראה"מ שמיר שורת צעדים, שכונו "מדיניות היד חזקה,בניסיון לבלום את האינתיפאדה.
שמיר מנע במקביל, גם כל יוזמה למו"מ ישיר עם הפלסטינים, והמשיך לפעול כנגד הנהגת אש"ף ומפקדותיו.

הקדנציה השלישית כראש הממשלה

ממשלת האחדות השנייה

גם במהלך קדנציה זו, בה הוחלט על ממשלת אחדות, התנגד שמיר שהיה כאמור נץ מדיני, לכל יוזמה או הסדר לפשרה טריטוריאלית, שעלולה היתה לסכן את החזון של א"י השלמה. לימים, למרות מה שכונה "התרגיל המסריח", הצליח שמיר להרכיב ממשלת ימין דתיים צרה, דבר שאילץ את מפלגת העבודה, להישאר בספסלי האופוזיציה. גם ממשלה זו, המשיכה בקו מדיני ניצי, בשל הרכבה הימני.

מלחמת המפרץ

בשנת 1991, עת פרצה מלחמת המפרץ, הותקפה ישראל במטחי טילים, ע"י שליט עירק. שמיר עמד כצוק איתן, חרף לחצים רבים, כנגד אותם אלה שביקשו להגיב כנגד המתקפה העיראקית. מדיניות ההבלגה והאיפוק בה נקט שמיר, הצביעה על חוסן ותבונה מדינית, היתה לשם דבר, והקנתה לשמיר ולמדינת ישראל, נקודות זכות רבות, הן בקרב מדינות אירופה, והן בארה"ב, שהנהיגה את מדינות הקואליציה, במלחמתם נגד סדאם חוסין.

ועידת מדריד

שמיר, בניגוד לארה"ב, שנקטה בגישה חדשה, לפיה לאחר מלחמת המפרץ ושיתוף הפעולה עם מדינות ערב, קיימת הזדמנות לחידוש מו"מ עם הפלסטינים, העדיף כבעבר, לנקוט בקו מדיני שאינו משנה את הקיים (סטטוס-קוו). בלחצם של האמריקאים, נאלץ שמיר לוותר על התנגדותו לקיום ועידת מדריד, אולם ניצל את הסכמתו זו עד תום, תוך שהתנה את השתתפות ישראל במתן ערבויות כספיות לקליטת גל העלייה הגואה מברית המועצות. שמיר עמד כחומה בצורה, מול לחצה של ארה"ב לעצור את מפעל ההתיישבות ביש"ע, ואף קרא תיגר על כך, עת החליט על הקמת התיישבויות חדשות, דווקא במהלך ביקורו בארץ, של ג'יימס בייקר, מזכיר המדינה האמריקאי, טרם כינוס וועידת מדריד, העמיד שמיר התניות רבות ואלו שהביאו בסופו של דבר לכך כי הוועידה לא תשיג את מטרתה, כפי שקיוו ויחלו נציגי הפלסטינים והאמריקאים.

אף ששמיר, שחשש מלחץ בינלאומי על ישראל, התנגד נחרצות לכינוסה של ועידת מדריד, נאלץ זה בלית ברירה, לוותר, וחרף מחאת הימין, הסכים להשתתף בוועידה. אלא שהתניות שונות, אותן העלה שמיר, הן שהביאו בסופו של דבר להפסקת הוועידה ללא שהושגו בה תוצאות ממשיות.
אנשים מהמחנה הימין שחששו מהשלכות וועידת מדריד על עתיד ההתיישבות, לא ראו עין בעין את אופן התנהלותו של שמיר, שביקש גם הוא להגן על ארץ ישראל ומפעל ההתיישבות, והללו פרשו מן הממשלה ובכך הביאו להקדמת הבחירות.

קליטת העלייה

"אם לא נפסיק מלחמתנו למען עליית יהודי ברית-המועצות, אם נגביר אותה מיום ליום בלי שחלילה נתעייף, אם נחזור יומם וליל על הקריאה "שלח את עמי" – כי אז ישנה תקווה וישנו סיכוי. ממשלת ישראל עומדת לימין הלוחמים לעליה, מתייצבת בראש המאבק למען שיחרורם ועלייתם של כל יהודי בריה"מ. הם עוד יבואו אלינו, לארץ-ישראל"!

מתוך דברים בעצרת מטעם ארגון אסירי ציון בברית-המועצות, תל-אביב, 18.12.1989

קריסת מסך הברזל, הביאה לגל עלייה עצום מברית המועצות. בפני ראש הממשלה שמיר עמד אתגר אדיר. עם כל הקשיים הרבים, בדיור בתעסוקה וכד', עמדה הממשלה בראשות שמיר, במשימה המורכבת של קליטת העולים מחבר העמים, שהפכה לימים לסיפור הצלחה, שהביא עימו תרומה אדירה לחברה ולכלכלה הישראלית. ב-25 במאי 1991 ב"מבצע שלמה", הוטסו לארץ במבצע הרואי ומורכב ביותר, ארבעה עשר אלף מיהודי אתיופיה.
גם כאן, כדרכו, נקט שמיר במדיניות חשאית חובקת עולם,שאפשרה את ניהול המבצע ע"י המוסד, צה"ל, הסוכנות היהודית וגופים נוספים, וחרף הקשיים המדיניים והלוגיסטיים,יצאו יהודי אתיופיה ועלו ארצה לישראל ללא כל תקלה.

ראש הממשלה יצחק שמיר מברך עולים חדשים מאתיופיה במרכז הקליטה בחדרה. 1991 (צביקה ישראלי, לע"מ)
ראש הממשלה יצחק שמיר מברך עולים חדשים מאתיופיה במרכז הקליטה בחדרה.
1991
(צביקה ישראלי, לע"מ)

הבחירות לכנסת השלוש עשרה וסיום דרכו הפוליטית של יצחק שמיר

בבחירות שהתקיימו, זכתה מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין, תוך שמדיניותה המוצהרת הייתה משא ומתן עם הפלסטינים והאפשרות לפשרה טריטוריאלית, שהיתה אף היא מנוגדת לחלוטין, לחזונו ולדרכו של יצחק שמיר. בליל הבחירות,לאחר שנודע על הפסד הליכוד, הודיע שמיר בן ה-76 על פרישתו מהנהגת הליכוד במילים: "אני בסוף דרכי האישית והפוליטית". עם זאת לא התפטר שמיר מהכנסת, ונותר חבר הכנסת עד סוף כהונת הכנסת ה-13, בשנת 1996.

"מחויבותי לציונות לא היתה קריירה. למיטב זכרוני, היא תמיד היתה חלק מחיי, ולא ניצחון פוליטי, גם לא תבוסה, לא יכלו לשנותה".

(בסכמו את חייו בספרו האוטוביוגרפי. יצחק שמיר, סיכומו של דבר, עמ' 307)

לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים

בשנת תשס"א (2001), הוענק לשמיר פרס ישראל למפעל חיים.
שמיר נפטר ב-30 ביוני 2012 בגיל 96 ונטמן בהלוויה ממלכתית, בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל.

האתר הוקם ומופעל בשיתוף המועצה הציבורית להנצחת ראשי ממשלה ונשיאים במשרד ראש הממשלה

Log in with your credentials

Forgot your details?